לצאת מהכלא - שיטת העבודה בכלא שיקומי

כשהתחלנו לתרגל בקבוצות, אספתי קבוצה של ארבעה משתתפים והתחלנו לעשות את העבודה על המחשבות שלהם. התרגשתי וקצת חששתי. אנחנו עושים את 'העבודה' על הנושא: כבוד: משפטים כמו "הוא לא מכבד אותי" סיפורים על חוסר כבוד וזלזול. הופתעתי לגלות שרוב המקרים והסיטואציות שהם העלו בנוגע לכבוד, היו אותן סיטואציות שהביאו אותם לכאן בסופו של דבר, למאסר. התחלתי לראות דרך התיאורים שלהם את המציאות שהם חיים בה. הסביבה שהם מתקיימים בה, סביבה מסוכנת ומורכבת. התחלתי לראות דרכם שבאותו הרגע, באותה הסיטואציה שהם הגיעו לאלימות, לא הייתה להם ברירה אחרת. במציאות שהם חיים בה, אם הכבוד שלך נפגע, וכולם יודעים על זה, זה מוות. לא סתם שני הפחדים הכי גדולים שלנו הם גינוי חברתי ומוות. 

ההבנה שלקחתי מכאן היא שהסביבה שלי חשובה. אם התמזל המזל שלי ונולדתי לסביבה תומכת אז יש לי זמן להגות ולחשוב על תוכניות לעתיד שלא כוללים הישרדות קיצונית. אבל אם הסביבה שלי מצפה ממני לקוד התנהגות מסויים ואין לי את הכלים או את היכולת לאוורר את הרגשות הכלואים האלה, הם הופכים בפוטנציאל לאלימות פיסית. לא מעט מהפעמים ששמעתי אותם מספרים על הרגע שבו הם פעלו על הרגשות האלה, הפעילו אלימות פיסית, הם ראו שחור. אחד אמר שהיו צריכים לספר לו מה קרה כי הוא לא זכר כלום. אז זאת פרספקטיבה שתורמת לי להעריך את הסביבה שלי ומורידה את השיפוט שהיה על מי שפונה לאלימות פיסית, זה לא קורה כל כך בקלות. 

הוא התחיל לספר לי על סיטואציה של חוסר תשומת לב שהוביל למצב שמוצמד רובה לרקה שלו כשבצד השני, מחזיק ברובה חבר נעלב כשהוא לוחץ מספר פעמים על ההדק אבל, כלום לא קורה. אני מתאר לעצמי את הסיטואציה בראש ובינתיים הוא מספר לי על הפחד שלו, על איך שלילה אחרי לילה הוא דמיין איך הוא מצליח לירות לו בראש. הוא לא ישן טוב, מתעורר באמצע הלילה. ככה במשך שבוע. עד שהוא הרגיש שהוא חייב לפעול, הוא חייב להגן על עצמו ויצא לנקום. 

הבנו ביחד את הכוח שהייתה למחשבה הזאת "הוא רוצה להרוג אותי" איך לילה אחרי לילה הוא ירה לעצמו בראש (בחלום) והפחיד את עצמו עד שהיה חייב לפעול. דרך ארבעת השאלות של העבודה, הוא הצליח להטיל ספק במחשבה "הוא רוצה להרוג אותי" ולראות שאם הוא היה רוצה להרוג אותי, הוא היה יורה בי באותו רגע, זה לא מה שקרה במציאות. הוא גם הבין דרך ההיפוך "אני רוצה להרוג את עצמי" שהוא שיחזר רגע שלא קרה, לילה אחרי לילה במחשבות שלו, חייו הפכו לסיוט וזה היה חייב להיפסק.

דרכו נזכרתי שהאלימות הכי קשה היא הפנימית, זאת שאנחנו מפנים כלפי עצמנו. אם זה בעזרת ביקורת עצמית ושיפוט או בהשלכה על אובייקט שרוצה להרוג אותנו. בסופו של דבר, אנחנו חושבים את המחשבה הזאת. באותו הרגע, אנחנו "הורגים" את עצמנו, במחשבות. חשוב להטיל ספק, לשאול אם אני יכול לדעת בוודאות שזאת האמת. במקרה שלו, זו לא הייתה אמת, הוא לא הרג אותו.