יש כל כך הרבה דרכים היום לברוח מהרגשות שלנו

דמיינו את זה: אתם מחוברים לפוליגרף הכי רגיש בעולם. כל קמצוץ של חרדה מזוהה מיד.

מעליכם תלוי כדור הרס. הוא ישתחרר אם תרגישו ולו שמץ של חרדה. תוך כמה זמן תתחילו להילחץ?

התרגיל הזה מדגים אמת פשוטה: ככל שננסה להדחיק, לשלוט, להעלים הרגש רק יתעצם.

מחקר של גרוס וג'ון (1995) הראה קשר בין הדחקת רגשות לבין רמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון.

הוא לא היחיד שראו את זה. גם סטיבן הייז, אחד ממפתחי ACT (תרפיית קבלה ומחויבות), הבין את זה מזמן

כשהתמודד שנים מול החרדה שלו. ברגע שהוא למד לקבל אותה ולא להיכנע לה, היא עברה שינוי.

ACT לא מנסה "לפתור" את הנפש, אלא מאפשרת לה לנשום.

היא מציעה גמישות פסיכולוגית: היכולת לחוות את מה שכואב, בלי להפסיק לחיות,

ללמוד לנוע גם כשקשה, לבחור באותנטיות גם כשמפחיד.

ACT מלמדת איך לצעוד בתוך הסיפור, לא להילחם בו.

אבל יש עוד דרכים לעשות את זה. דרך משחק.

הפעם הראשונה שנכנסתי לעולם של פלייבק הייתה אקראית.

שמעתי את המילה "תיאטרון" והייתי בפנים.

הגעתי לקבוצה שישבה במעגל. כל אחד בתורו סיפר סיפור אישי.

אחר כך ארבעה משתתפים עלו לבמה. הם חזרו על מילים בודדות מהסיפור.

בהתחלה זה הרגיש מוזר, כמעט ריק.

אבל משהו התרחש. התחלפו מבטים, מחוות, קולות.

ופתאום הסיפור והחיים קיבלו צורה על הבמה.

האדם שסיפר את הסיפור ראה אותו מתעורר לחיים, נמתח ומשתנה.

וגם אני הרגשתי את זה. הבאתי לקבוצה את הסיפור שלי על דירה, פרידה, בעלת בית.

וראיתי פתאום כמה נתקעתי בתפקיד של הקורבן.

ביום שאחרי כבר התחלתי לזוז! שחררתי את החוזה ועזבתי.

בתור מטפל זה ריתק אותי. הסיפורים שעלו בקבוצה נצבעו במשמעות חדשה.

גם הסיפורים הכי קשים נראו אחרת על הבמה.

יום אחד, משתתפת מהקבוצה שלחה לי פרסום ללימודי פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.

לא התלבטתי הכול התחבר, נרשמתי.

גיליתי שמאחורי הפלייבק מסתתר עושר אדיר: תיאוריות פסיכולוגיות, מחקרים קליניים, תהליכים עמוקים של נפש.

המשחק, העבודה הקבוצתית, ההשתקפות על הבמה, מעוררים חלקים יסודיים אצלנו: אהבה, נתינה, אמפתיה, אנושיות.

אנחנו קבוצה מגוונת של אנשים בלימודים. חלק מטפלים, חלק מפתחים את עצמם.

כל אחד מביא את הסיפור שלו. והבמה כמו מראה, משקפת, מעוותת, מחדדת, ומרפאת.

יש רגעים לא קלים. לפעמים ההצגות שמתגלגלות על הבמה נראות תלושות, כאוטיות, אפילו מעיקות.

אבל דווקא שם טמון מסר. לא תמיד קל לפענח אותו, אבל הוא תמיד שם.

הוא שואל אותך: מה אתה כן רוצה לראות? מה באמת חשוב לך להבין?

כי רק כשאנחנו נותנים לחוויה להתגלגל, להתעצב מחדש, להשתקף דרך עיניים אחרות נוצר שינוי.

זה לא תיקון של הבעיה, זו התמרה של הסיפור.