היה לי יום מושלם! יצאתי משיעור יוגה והיה לי קצת זמן עד לפגישה הבאה עם צלמת שרוצה לעשות קליפ לאחד הסינגלים שלי. לקחתי את האופניים ורכבתי לכיכר דיזנגוף. היה יום נעים שמשי, לא חם מדי לא קר מדי, מושלם. קפצתי לבית הקפה הקרוב לקחת לי קפה קר. ריח של קפה טחון סחרר אותי, אז ברור שלקחתי קצת הביתה. לקחתי את הקפה ואת עצמי והתיישבנו בכיכר על ספסל בדשא. נזכרתי שבמהלך היוגה, עלו לי מחשבות לא נעימות על ריב שהיה לנו. החלטתי לנצל את הזמן ולהעלות אותן על דף. התחלתי לעשות את העבודה של הסיטואציה המלחיצה מאתמול. תוך כדי התהליך, התחלתי להרגיש עוד יותר טוב, יותר משוחרר, שמח בחלקי והכל היה מצויין!

הצלמת התקשרה ואמרה שהיא מחכה לי בדיזנגוף סנטר ולא בכיכר כמו שקבענו. ניסיתי להסביר לה איפה אני והיא הצליחה להגיע רק לקניון. לא רציתי שהיא תחכה לי, אספתי את הדברים שלי מהר והתחלתי להתקדם מהכיכר לכיוון הקניון לפגוש אותה. שמתי את התיק שלי על הידית של האופניים והתחלתי להתקדם איתם ברגל. תוך כדי שאני הולך, החלטתי שעדיף שארכב לשם כבר, אגיע יותר מהר שלא תחכה לי. עליתי על האופניים והתחלתי לפדל במרץ בכביש שלכיוון הקניון. ברגע אחד, בלי שום אזהרה הרגשתי שאני פשוט עף מהאופניים כשאני בולם את הנפילה עם הסנטר והידיים בזמן שהאופניים עשו היפוך שלם מבלימת פתע. הייתי המום! לא הבנתי מה קרה: משהו נכנס בי עכשיו? מה לעזעזל! ניסיתי להתרומם מהכביש אבל היד כאבה כל כך, בקושי הצלחתי להתרומם מהכביש רק בשביל להציץ רגע אחורה, לראות מה קרה שם?

חבול ומדמם, רצו אלי מהרחוב אנשים שראו מה קרה. הרימו אותי בעדינות בשביל שאשב רגע על הספסל. אני עוד המום ואני מרגיש שאני עומד להתעלף. ביקשתי מהם להשכיב אותי על הרצפה עם רגליים למעלה. לא יכלתי להזיז את הפה, הסנטר שלי היה פתוח והידיים כאבו מהבלימה של הנפילה. בכיתי, התייפכתי יותר נכון. לא האמנתי שזה קורה לי, סרבתי להאמין שכל התוכניות שלי נקטעו עכשיו באכזריות. בכיתי כי כעסתי על התזמון, על העצירה הזאת, על הבלימת פתע. אנשים סביבי התחילו לשטוף לי את הפצעים, לחייג לאמבולנס בשבילי, הרגיעו אותי, ליטפו אותי וניסו לנחם. פתאום קלטתי מה קורה פה: אני מוקף באנשים זרים לחלוטין, שעצרו את החיים שלהם עכשיו, באמצע סידורי יום שישי, הרימו אותי מהכביש, טיפלו בי, הרגיעו אותי, ניחמו ודאגו לכל מה שצריך, אפילו קשרו לי את האופניים. התפרצתי בבכי, הפעם לא מהכאב או מכעס, אלא מהודייה. הרגשתי כל כך מוגן ונתמך שלא יכלתי כמעט להכיל את זה. הרגשות הקשים והכאב התחלפו בהכרת תודה שאין לה גבול למה שקורה פה כרגע. גם עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה, אני דומע מהתרגשות. ההבנה והחוויה שיש בנו כל כך הרבה טוב וחמלה גם כלפי זר גמור, מרגשת אותי ועוזרת לי להתחבר לטוב הזה שבתוכי.

כשהאמבולנס הגיע, נפרדתי לשלום מהמלאכים שלי והתחלתי את המסע אל עבר בית החולים. שוב עלו בי כל התחושות הקשות: הנפילה, האכזבה והכעס על מה שקרה. המיינד שלי התחיל לחפש אשמים. למה מיהרתי, למה קניתי את התיק הזה בכלל, למה לקח לבנזוגי כל כך הרבה זמן להגיע אלי. שוב התחיל הבכי והרגשתי כמו ילד קטן ומתוסכל. נתתי לזה להיות, הוצאתי הכל. כשחיכינו במיון (שעות) ישבתי בשקט והתבוננתי בעוברים ושבים. מקרים קשים יותר או פחות, סבל בכי פחד וייאוש. הרופאים והצוות התרוצצו שם ממקום למקום מנסים להשתלט על הזרם הבלתי פוסק של חולים ופצועים שנכנסים למיון. ואני יושב שם, רעב, לא יכול להזיז את הפה ואת היד. נרגעתי. הבנתי שיצאתי ממש בזול. המחשבה שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע עזרה לי רגע לצאת מהסיפור שלי. גם לראות את הפצועים והחולים שנכנסים למיון, הכניס הכל לפרופורציות הנכונות. כבר לא הרגשתי קורבן, הרגשתי בר מזל. נזכרתי איך אספו אותי מהכביש, איך הכל תמך בי, והתרגשתי, התמלאתי הודייה וחמלה. 

ביליתי שלושה שבועות בבית. כל יום שעבר הרגשתי שהקיום שלי כאן, מעל האדמה, יכול היה להשתנות ברגע. משהו אחד קטן (כמו תיק שמסתבך בגלגל) יכול ברגע אחד לשנות הכל. באותו שבוע, שמעתי גם על המשפחה שפגע בה ברק בחוף הים. חשבתי לעצמי, מה הסיכוי? איזה סנכרון של אירועים בשביל שתיפגע על ידי ברק!? הבנתי שהכל פה זמני, הכל ארעי והכל יכול לקרות. אני יכול לבחור לתת לזה משמעות כמו: עונש, גורל קארמה אבל האמת היא (בשבילי) שהכל קורה בשבילי ולא לי. אני לא הקורבן בסיפור הזה. הכל התחדד לי והבנתי שאני לא יכול לחכות שהחיים פשוט "יסתדרו" כמו שאני רוצה. לא יכול לצפות שהעבודה תתן לי את מה שאני מבקש, שהסביבה תקבל אותי כמו שאני רוצה. הבנתי שהכל אצלי. אחרי שהתקרבתי קצת לקץ של הכל, הבנתי שאני רוצה להנות מהזמן שלי פה על האדמה, לעשות דברים שחשובים לי, שתורמים לי ולאחרים. אני בוחר להיות בהגשמה ולא להתקרבן בגלל נסיבות כאלה או אחרות, כי הסיפור שלי יכול היה להיגמר אחרת לגמרי ואני מודה על כך שהוא נגמר בקצת כאבים ושבר ביד. הפחד שלי הוא כבר לא מהמוות, הוא מלמות בלי שחייתי.