למה התווית הזו עושה לנו נזק (ומה גישת ACT מציעה במקום)
כשמישהו מרגיש תקוע, חרדה, או עצוב תקופה ארוכה, מה המחשבה הראשונה שתקפוץ לו?
אצל רובנו זה משהו כמו: "אולי משהו לא בסדר אצלי?", "אני חייב לבדוק אם יש לי הפרעה", או "אולי אני בדיכאון" או "אני בטראומה".
המחשבות האלה טבעיות. גדלנו לתוך עולם שמחלק "תוויות".
המודל הפסיכיאטרי הרגיל לימד אותנו לחשוב במונחים של "מחלות" ו"הפרעות" שצריך לאבחן (
לפי מדריך ה-DSM המפורסם) ואז "לתקן" אותן.
אני נזכר בתקופה שלי בתור שכיר, לפני שיצאתי לעצמאות. הרגשתי שחוק, מרוקן ועצוב. המחשבה ש"משהו דפוק אצלי" לא עזבה אותי. כל בוקר היה מאבק. אם הייתי הולך בתקופה הזאת לאבחון, אני בטוח שהיו מוצאים לי איזו תווית מפחידה מה DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטרי)
אבל האם התווית הזו באמת הייתה עוזרת לי? או שהיא רק הייתה 'נועלת' אותי בתוך הזהות של 'האדם הדכאוני'?
השקר שאנחנו מספרים לעצמנו (והמודל הרפואי שתורם לו)
דוקטור סטיבן הייז, מייסד גישת ACT (תרפיית קבלה ומחויבות), כבר הרבה שנים יוצא נגד המודל המסורתי וכותב מאמרים די נוקבים שטוענים שהמודל הזה הוא חלק עצום מהבעיה.
המודל המסורתי מניח שסבל נפשי נגרם בגלל "מחלה סמויה". הוא מניח שיש בתוכנו איזה 'וירוס' של דיכאון, והתפקיד שלנו הוא לזהות את התסמינים, לארוז אותם לתוך "קופסה" (אבחנה), ולנסות להשמיד אותם.
הייז טוען שהמדע מראה שזה פשוט שקר. אחרי עשרות שנים של מחקר, המערכת הזו נכשלה. היא לא באמת עוזרת לחזות איזה טיפול יעבוד, ורוב האנשים מקבלים "אבחנות כפולות".
הגישה הזו הופכת סבל אנושי נורמלי ל"פתולוגיה" (מחלה).
היא לוקחת כאב, עצב וחרדה - שהם חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית ושמה עליהם תווית של "מחלת נפש".
הבעיה היא לא הסבל; הבעיה היא המאבק בסבל.
לפי ACT (תרפיית קבלה ומחוייבות), המקור האמיתי למצוקה העמוקה שלנו (מה שה-DSM קורא "הפרעה") הוא לא הרגש השלילי עצמו, אלא הניסיונות הנואשים שלנו "לא להרגיש". זה נקרא "הימנעות חווייתית".
כשאנחנו מאמינים לתווית כמו "אני אדם חרדתי", אנחנו נדבקים למחשבה הזאת. היא הופכת לזהות שלנו.
ואז אנחנו מתחילים להימנע מכל מה שעלול לעורר את החרדה: מפגשים, אנשים, מצבים. וככה לאט לאט והחיים שלנו הולכים ומצטמצמים. זה מתכון בטוח לדיכאון.
במקום לנסות "לתקן" אותנו, ACT מלמדת אותנו "גמישות פסיכולוגית": היכולת להיות נוכח ברגע, לקבל את המחשבות והרגשות שלנו כפי שהם (בלי להילחם בהם), ובמקביל, להמשיך לעשות דברים שחשובים לנו בחיים.
אז איך עושים את זה בפועל? (טיפ פרקטי אחד מהגישה)
בפעם הבאה שעולות המחשבות הקשות או התוויות ("אני כישלון", "אני דכאונית", "אני חרדתי"),
נסו את התרגיל הפשוט הזה שנקרא "הפרדה קוגניטיבית" (Defusion):
במקום לחשוב: "אני דכאוני". חזרו בראש על המשפט: "אני שם לב שעולה בי המחשבה שאני דכאוני."
ובמקום: "אני חרדתי." אמרו: "התודעה שלי מספרת לי עכשיו סיפור שאני חרדתי."
השינוי הקטן הזה באמצעות המילים והשפה, יוצר מרווח קטן. אתם כבר לא המחשבה שלכם. אתם הופכים להיות המתבונן. ומהמקום הזה, יש הרבה יותר בחירה.
מהמקום הזה, אפשר לשאול: "אוקיי, המחשבה הזו כאן, וההרגשה הזו כאן.
ועכשיו, מה הפעולה הקטנה שאני יכול לעשות שתעשיר את החיים שלי, אפילו בקצת?
מה יקח אותי צעד אחד קטן לכיוון של האדם שאני רוצה להיות בחיים?"
בסוף, דר' סטיבן הייז וגישת ACT מזכירים לנו משהו יפה: הנפש שלנו לא "שבורה" או "מקולקלת".
היא פשוט חיה בעולם מורכב. החיים שלנו לא נועדו כדי "לאבחן" אותם; הם נועדו כדי "לחיות" אותם.
שיחת ייעוץ ללא עלות
בשיחה ניצור מפה של מה שהכי חשוב לך לפתור ונגלה פתרונות אפשריים
כדי להחזיר את הבטחון והוודאות בחיים.
אולי יעניין אותך לקרוא
