מהימנעות לקבלה: שינוי עמדה מול הבעיה

גישה חדשה לכאב שלנו

הכאב הזה הוא חוויה אנושית נורמלית לגמרי, רק שבתרבות שלנו יצא לו תדמית ממש רעה. התרבות שאנחנו חיים ונושמים משפיעה על הדרך שאנחנו תופסים את המציאות. זה קורה בצורה לא כל כך מודעת אבל הבחירות שלנו מושפעות מטרנדים, מדעת הקהל, מציפיות שיש לאנשים מאיתנו (אמיתיות או מדומיינות) ומרוח התקופה.

זה מתבטא בדרך שאנחנו מנסים "לנהל" את הרגשות והמחשבות השליליים שלנו. אנחנו מנסים לעשות את זה בעזרת פעולות "מכבות" כמו: גלילה אינסופית, רשתות חברתיות, אוכל, סיגריות, סמים, אלכוהול, סקס, נטפליקס, הימנעות ממצבים ועוד.

זה אולי עובד לטווח הקצר, אבל המחיר גדול יותר כי בטווח הרחוק הרגשות והמחשבות האלה לא באמת נעלמו. כאב הוא חוויה אנושית נורמלית, הוא יופיע שוב כל עוד יש לכם דופק אז המלחמה בו פשוט לא הגיונית ולא עובדת לטווח הרחוק.

אז אם נאסוף רגע את הנתונים כדי שנבין את השלב הבא בהתמודדות שלנו עם כאב וקושי:

• אנחנו חווים כאב כשדברים לא מסתדרים כמו שדמיינו או ציפינו, הכאב הזה לא רצוי ואנחנו מפתחים מולו התנגדות.
• בשביל להעלים אותו אנחנו משתמשים בכל מיני אסטרטגיות התנהגותיות שאמורות להפחית או להעלים אותו לגמרי כמו אוכל, שימוש בחומרים, הימנעות ועוד...
• זה עובד לטווח הקצר בדרך כלל ומחייב שימוש חוזר באותן אסטרטגיות שלטווח הרחוק פוגעות ומצמצמות אותנו בחיים.

התוצאה: התמודדות מעגלית די אכזרית של :כאב-התנגדות-הקלה-כאב והחיים מתקדמים בתגובה לכאבים שלנו במקום בתגובה לערכים שלנו. אנחנו תגובתיים יותר ובוחרים פחות.

אז איך מפסיקים להרגיש את הכאב הזה? בשתי מילים: מפסיקים לנסות.

1.   שינוי עמדה ראשון: לקבל את העובדה שזה טבעי ונורמלי לחוות כאב רגשי

איך עושים את זה?

זאת כבר תשובה ארוכה יותר אבל יש דרך ואפשר ללמוד לעשות את זה. אפשר להתאמן ולתרגל שינוי עמדה מול "הבעיות" שלנו שיפחית את המתח, יאפשר זווית התבוננות רחבה יותר, יצירתיות ופתרון בעיות אפקטיבי.

אם התרבות לימדה אותנו שכאב הוא "בעיה" אנחנו צריכים לבדוק אם הדרך שאנחנו מנסים לפתור אותה עובדת לנו? אבל בשביל לעשות את זה, חשוב שנגדיר מה הכוונה "עובדת"

האם זה עובד?

בתרפיית קבלה ומחוייבות (ACT) ובקורס לצאת מהראש|להיכנס לחיים, אנחנו לומדים שפה חדשה שמתבוננת על צדדים אחרים בבעיות שלנו או יותר נכון, בדרך שאנחנו מנסים לפתור אותן. זו שפה של יישימות (WORKABILITY)

בעצם נקודת מבט שבודקת האם ההתנהגות שלי בנוכחות הקשיים: התגובות שלי, הפעולות שאני בוחר לעשות, לוקחים אותי אל עבר חיים בעלי משמעות עם הגשמה של הערכים שלי ובתחושת מסוגלות או, משאירים אותי מרוקן חסר חיוניות, לא בריא, מרוחק במערכות היחסים שלי ומתעסק רק בכיבוי שריפות ולא בפעולות מרחיבות חיים.

כשמתחילים להסתכל על זה ככה נחשפת התרמית.

כמעט תמיד הפעולות שנוצרות מתוך המקום הנמנע והמתנגד הזה, שמנסות לכבות או לסלק משהו פנימי
(לרוב גם חיצוני), מביאות לצמצום בחיים שמחליש אותנו. אם זאת הימנעות, אחת האסטרטגיות האהובות והנגישות היום תודות לאמצעים האלקטרונים שמאפשרים לנו לחסום, להתעלם ולהיעלם בלחיצה, עולה לנו הכי ביוקר ומחקרים מראים שגם תורם לעלייה ברמות הדיכאון לאורך שנות קיומן של רשתות הסושיאל.

מחקרים נוספים מראים שההימנעות היא המתווך בין חרדה לדיכאון (למחקר).

הרבה אנשים שסובלים מחרדה מנסים "לפתור" אותה בעזרת הימנעות. היגיון פשוט ברוח התרבות שלנו שאומר: "אם אני חרד מ X אז כדאי שפשוט אמנע מ X ולא ארגיש את החרדה"

זה עובד בטווח הקצר אבל מביא איתו משהו חדש: הכאב של ההיעדר. בעצם תחושת החמצה או פספוס של משהו שחשוב לנו (זה חשוב לנו אחרת לא היינו מרגישים חרדה), ממש כאב כפול!

אז זאת אסטרטגיה לא כל כך מוצלחת או בשפת ה"יישימות" גם לא באמת עובדת. היא לא פותרת את הבעיה לטווח הרחוק וגורמת לדברים אחרים להיות גרועים יותר. אבל יותר חשוב מזה, החרדה או הכאב הרגשי שלנו מדבר על משהו שחשוב לנו. הוא רומז שאנחנו בני אדם שאיכפת להם. כי בשביל לא להרגיש את הכאב הזה, אנחנו צריכים לוותר על משהו שחשוב לנו בחיים. בדוגמה של חרדה חברתית, בשביל לא חוות את חרדה הזאת אני צריך לוותר על חברה ובני אדם. תחשבו על מה הכאב שלכם מדבר שחשוב לכם בחיים?

2. עוד שינוי עמדה מול הבעיות שלנו לדרך: כאב מדבר על מה שחשוב לי

החרדה שלנו (או כל רגש שקשה לנו לשאת) מדברת על משהו שחשוב לנו. אם זה חרדה חברתית שרומזת שלהיות בחברה, להרגיש חלק זה חשוב לנו, אם זה חרדה מנהיגה שרומזת שחשוב לנו להיות מסוגלים ובתחושת יכולת. כשהרגשות שלנו מפסיקים להיות אויבים, המלחמה נגמרת והם יכולים לחלוף מעצמם. גם החרדה הכי עצמתית, כשנותנים לה להיות כפי שהיא, בסוף יורדת וחולפת. הרגשות האלה לא נועדו להישאר הרבה זמן בגוף שלנו. המאבק והנסיון להיפטר מהם משאיר אותם שם ואפילו מגביר אותם (כי הוא מוסיף כאב חדש)

הכל מוביל לתהליך אחד בשם קבלה מתוך שישה תהליכים ב ACT שמטפחים גמישות פסיכולוגית וחוסן רגשי ומשפרים את היכולת שלנו להגיב בצורה אפקטיבית יותר לקשיים. תרגול בקבלה מתחיל בהבנה שהכאב הרגשי שלנו, המחשבות המפחידות והחרדות הם לא בעיה שצריך לפתור והם מדברים על משהו שחשוב לנו ויותר מזה, הניסיון לחסל או להפחית אותם, גובה מאיתנו מחיר גבוה יותר מהכאב הראשוני עצמו שהו יוצרות.

בקורס האחרון בשיעור השלישי כשביקשתי לשתף איך עבר השבוע בהמשך לתכנים שלמדנו, אחת המשתתפות התחילה לשתף ואמרה בכעס "אתה מלמד אותנו גישה הפוכה לגמרי ממה שהכרתי! פתאום אני קולטת שמותר להיות לא בטוב לפעמים. לא חייבים תמיד להיות במלחמה להרגיש טוב, זה שינה לי את כל השבוע וגם איך שאני מתייחסת לבן הקטן שלי"

היא כעסה על כל השנים שהיא השקיעה במלחמה ובמאבק שלא עבדו ובניסיון להרגיש טוב יותר. זה שינוי עמדה קטן אבל משמעותי. אם היא תלמד את הבן הקטן שלה שמותר לו להרגיש רע לפעמים, היא תעניק לו את המתנה של קבלה וחמלה עצמית. ילדים כאלה גדלים להיות אנשים שבטוחים בעולם ויודעים שלא משנה כמה זה כואב לפעמים, יש להם גב ורשות להיות אנושיים מול עצמם, מול אחרים ומול הסיטואציה.

אם היא לא הייתה מאפשרת לעצמה לחוות את הכעס הזה ולתת מקום לרגשות השליליים שלה, היא לא הייתה מבחינה שהיא משקיעה את רוב הזמן שלה בהתנגדות כלפיהם ומפספסת מסר מאוד חשוב לה ולבן הקטן שלה.

המודל של ACT שמתורגל בסדנה בנוי מתהליכי ליבה שעובדים אחד עם השני ומטפחים ביחד גמישות מחשבתית, יכולת ויסות והרגעה, קבלת החלטות, מוטיבציה לפעולה והמון רווחה נפשית. כשמשלבים הכל עם מיינדפולנס ושיטת 'העבודה' של ביירון קייטי מגיעים להבנות עמוקות ותרגול שינוי ממשי בתפיסה ובדרכי התגובה האוטומטיים שלנו ובתפיסה.