המאבק לדבר - איך גמישות פסיכולוגית משפיעה על חווית הדיבור אצל אנשים שמגמגמים

מחקרים שבדקו איך פיתוח ותרגול גמישות פסיכולוגית ושינוי תפיסה או עמדה מול החוויה והמחשבות ששופטות את הגמגום אצל א.נשים שמגמגמים, עזר לשפר את איכות החיים שלהם ואת הגמגום עצמו. במאמר הזה אני אספר על התובנות והחוויות מליווי א.נשים מגמגמים במסגרת קורס לדיבור ללא מאבק של חברת נובוטוק בשיתוף הדסה עין כרם.

זה החודש השני שלי בעבודה עם מגמגמים ושיטת 'העבודה' של ביירון קייטי.

התהליך מבוסס על מחקר בשיתוף ערן גולדשטיין והפקולטה לרפואה באונ' ת"א.

ערן מטפל גוף/נפש מאז 1999, מתמחה בטיפול בדפוסים הרגשיים וההתנהגותיים שנלווים לגמגום בגישת IBSR stuttering – היישום הקליני של שיטת "העבודה" של ביירון קייטי.

ערן מגמגם בעצמו, חווה תהליך טרנספורמטיבי עם השיטה על הגמגום שלו ועל מה שהוא מכנה: "חווית הדיבור". הוא פתח סדנה בשם "לדבר מהלב" שמשלבת את שיטת 'העבודה' בחסות אמב"י ארגון המגמגמים מאז 2014. הסדנה זכתה לכל כך הרבה תגובות חיוביות והיא נחקרה על ידי בית הספר לבריאות הציבור בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

המחקר התמקד במציאת המחשבות האוטומטיות הנפוצות שמשפיעות על חווית הדיבור ועל הגמגום עצמו. המחקר בחן מדדים משניים של רמת החרדה, איכות החיים, הגמישות הפסיכולוגית ושביעות הרצון מהחיים ואיך הם מושפעים מתרגול שיטת 'העבודה' (STUTTERING IBSR). זה מרתק לראות שהמחקר מצא מספר מחשבות נפוצות שמשותפות לכולם ואת ההשפעה של כל אחת מהן על היבטים שונים בדיבור או יותר נכון ביצירת המאבק תוך כדי דיבור שמוביל לגמגום.

א.נשים שמגמגמים מזהים את הדיבור כחוויה מסוכנת.

הם חוו בחיים שלהם מה התוצאה של לא להצליח לדבר כמו כולם או לא להצליח להשלים את המילה עד הסוף או לא לעמוד בקצב של כולם. זאת לא הייתה חוויה נעימה כל כך, אז נוצרו אצלם חוקים וכללים ואסטרטגיות כדי להימנע מהחוויה השלילית הזאת בעתיד.

הרבה פעמים האסטרטגיה הכי נפוצה היא פשוט להימנע מלדבר. זה יכול להיות פשוט לקצר מילים כמה שיותר או פשוט לא לדבר בכלל. לאורך המפגשים אני רואה את אותם דפוסים אצל כולם בקשר לאותן אמונות במחשבות האוטומטיות שמזהות סכנה בדיבור ויוצרות תגובה של מאבק פיסי ומנטלי ומובילות לשימוש באסטרטגיות ותכסיסים שאמורים לעזור להם להתמודד עם הסיטואציה הלא פשוטה הזאת.

תרפיית קבלה ומחוייבות (ACT) וא.נשים מגמגמים

מחקר נוסף בחן את ההשפעה של תרפיית קבלה ומחוייבות (למחקר) על א.נשים מגמגמים ועל רמת הסיפוק והאושר שלהם בחיים. המחקר הראה שא.נשים עם גמגום חווים השפעות שליליות של הבחירות שלהם בתגובה לגמגום: קידום בעבודה, בחירות תעסוקתיות, הימנעות משיחות חשובות או אירועים המוניים, פיתוח חברויות עמוקות.

כל אלה הם תוצאה של מאבק והימנעות שמשפיעים על היבטים שונים בחיים שלהם ועל ההתנהגות שלהם בפועל.

דבר נוסף שקורה להם כתגובה לכל הקושי הזה הוא יצירה של אמונות יסוד, הנחות וציפיות.

ההנחות והציפיות והחוקים האלה נוצרו בניסיון לפצות על האמונות יסוד השיפוטיות כלפי עצמם. הפיצוי מגיע מהצורך "לתקן" את מה שהשיפוטים העצמיים אומרים עליהם: נחותים, חריגים, מביכים וכן הלאה. זה יוצר המון מתח וכולם מתארים גוף מכווץ, גוש בגרון, בטן מתהפכת או דופק מואץ. תסמינים ברורים של חרדה ומתח. הם נכנסים למאבק, כל הגוף שלהם מגוייס כדי לצאת לקרב ולהצליח את משימת הדיבור ולפצות על אמונות היסוד השליליות או להסתיר אותן.

ככה נראה למעשה הגלגל האכזרי של המאבק שלהם: בגלל שהם למדו להאמין שהם פגומים או נחותים, הם חייבים לציית לחוקים ומחשבות לגבי הדיבור שלהם (כמו "אני חייב-ת לדבר כמו כולם") שמכניסים אותם למתח ומאבק שמשבש להם את החיבור לקצב הטבעי של הגוף שלהם ותוקע אותם בתחילת או אמצע הדיבור. אבל זה לא נגמר כאן, מה שמשלים את המעגל האכזרי הזה הוא שעצם הכישלון עכשיו כתגובה למאבק, רק מוכיח להם שוב שמשהו בהם פגום או נחות וחוזר חלילה.



הקצב הטבעי של הגוף שלהם שקשור לחווית הדיבור ותחושת הנינוחות פוגש את אמונות היסוד והחוקים שאמורים לעזור למגמגם לצלוח את המשימה.  בצורה תמימה מאוד כולם מאמינים שמחשבות מסוג חוקים כמו: 'אני צריך-ה לדבר כמו כולם' אמורים לעזור להם לעשות את זה. הם דואגים לזה, מתגייסים לזה בכל הכוח ובאופן פרדוקסלי, יוצרים דיבור תוך כדי מאבק שמתבטא בסוף בתקיעות או גמגום. לגוף שלהם יש קצב אחר ממה שהמחשבות האלה מספרות שאמור להיות לו וכל ניסיון להאיץ בו מעורר מתח שתוקע אותם יותר בתוך החוויה השלילית הזאת ומביא תוצאות לא מספקות.  

שיטת 'העבודה' עם ACT בהתמודדות עם גמגום

שיטת העבודה של ביירון קייטי ותרפיית קבלה ומחוייבות (ACT) נפגשים לריקוד משותף. במפגשים אנחנו לוקחים את אחת מאמונות היסוד הנפוצות האלה וחוקרים אותה בעזרת ארבע שאלות והיפוכי החשיבה של שיטת 'העבודה'. תוך כדי התהליך אנחנו מתבוננים מה קורה כשהאדם המגמגם מאמין שהוא צריך לדבר כמו כולם: איך הוא מגיב? לאן זה לוקח אותו? איך זה משפיע על חווית השיחה והדיבור שלו? ומי הוא יהיה בלי זה? איך זה היה בלי המחשבה? ההתבוננות הזו מעודדת יותר גמישות כלפי המצב, פתיחות וקבלה והבנה שהאמונה במחשבות ובחורים האלה לא ממש עובדים ואפילו מחמירים את המצב. עצם היכולת לראות את עצמם לרגע בלי המחשבה הזו, מלמד אותם לחקור תגובה שונה לסיטואציה שמובילה לתגובות חיוביות יותר שתומכות בדיבור שלהם ולא תוקעות או סותמות אותו.

תוך כדי שאנחנו מתבוננים אל תוך החוויה ומגלים מה ההשפעה שיש למחשבה הזו על השיחה ועל הדיבור, עולות כל מיני אסטרטגיות ושימוש בבחינה עצמית נוקשה מאוד כלפי הדיבור והביצועים שלהם. כאן אני מאוד אוהב להשתמש בשאלות שבוחנות את המחירים של להמשיך ולהשתמש באסטרטגיות האלה (מתוך ACT).

אני שואל מה המחירים שאת-ה משלם על שימוש בבחינה עצמית תוך כדי דיבור בששת התחומים הבאים: אנרגיה, חיוניות, זמן, בריאות, מערכות יחסים וכסף. מאה אחוז מהתשובות שקיבלתי עד היום תמיד מצאו שכל אחד מהתחומים האלה נפגע. מהניסיון שלי רק ההבנה של זה יכולה לעודד אותם לשנות גישה. עצם ההסכמה להבין את זה מעודדת קבלה ואי שיפוטיות כלפי המצב כפי שהוא כרגע כדי לבחון דרך אחרת. זאת נקודת פתיחה מעולה לשינוי בדרך כלל, אחרי שהבנו שהמאבק שכל כך האמנו בו פשוט לא עובד.

הקצב שנכון לגוף

העבודה עם המגמגמים מלמדת אותי שלקצב שנכון לגוף שלנו יש המון השפעה. אם לא על הדיבור שלנו אז על המתח שקצב מהיר או לא מותאם יכול לייצר. ההבנה שיש כל מיני אמונות ומחשבות מפצות שמייצרות את המתח הזה, יכולה לתרום לבחירה בדרכי התמודדות אפקטיביים יותר ונטישה של אמונות לא מקדמות כדי לבחור כאלה שמשרתות את הערכים שלי ולא מרחיקות אותי מהם או, כאלה שאני מאמין להם יותר אחרי שבחנתי את האמונות והתפיסות הישנות שיוצרות אצלי מאבק ומתח.

אבל חשוב לא פחות, אפשר לראות כמה חווית הדיבור ומה שעומד מאחוריה חשובה לנו בני האדם. הדיבור מאפשר לנו חיבור לא.נשים אחרים. הדיבור הוא כלי הישרדותי בזה שהוא עוזר לנו לתקשר את הצרכים שלנו, לבקש עזרה או לסייע ולהרגיש נחוצים בעולם. כאנחנו מאבדים את הביטחון בחווית הדיבור שלנו, כמו שקורה להרבה מהא.נשים שמגמגמים, אנחנו תופסים את הפעולה הזו כפעולה שיכולה לסכן אותנו, מפתחים גישה ודיבור עצמי שלילי ונכנסים לפיצוי ומאבק שמסתיים בגמגום או הימנעות מדיבור.