ההסתגרות שלנו מכאב מולידה חוקים והגבלות מילוליים: אסור, מותר, צריך, חייב, אמור..
יש לנו מכונה שמייצרת חוקים בראש, קוראים לה המיינד האנושי. המיינד שלנו אלוף בלהפחיד אותנו וליצור חוקים והגבלות בשביל להגן עלינו. 

הרגילו אותנו לציית לחוקים חברתיים. זה מה ששומר על הסדר החברתי ומאפשר לנו (לרוב) להסתובב קצת יותר בטוחים בעולם ולפעול. אז אין פלא שאנחנו כאלה צייתנים למכונת החוקים האישית שלנו.

חוקים יכולים להישמע ככה: אני חייב להיות נחמד לאנשים, אסור לי לאכזב, אני צריך לעשות יותר כושר, אני אמור להרגיש טוב יותר, אני צריך להיות שמח כל הזמן, אסור לי להיות עצוב, אני אמור להיות מתחשב...

לא כל החוקים רעים, חלקם אפילו עוזרים לנו להסתדר בעולם. אבל הם בהחלט שייכים יותר לסדר חברתי ולארגון.

כשהם מופנים בצורה קשיחה כלפי הרגשות שלנו, מתחילות הבעיות. כשקשה לנו לקבל את הרגשות השליליים שלנו, אנחנו מפתחים כל מיני אסטרטגיות התנהגותיות שאמורות לפצות במטרה לציית לחוקים האלו.

ילד שפחד להיראות עם משקפיים בכיתה, אבא שלו לוקח אותו בכוח,

גורר אותו מהמיטה בשביל שיתמודד ויהיה חזק כמו גבר.

הילד הרגיש כלוא במשך 4 שנים בתוך תדמית של חנון, חלש, דחוי, לא אהוב.

והיום, הוא הפך להיות ההתנהגויות שהוא פיתח בתור הרגל, בשביל לא להיות כל הדברים האלה.

הוא עכשיו חנון בתחפושת של ערס: מקלל, מוציא עצבים, יורק ברחוב, מנפח את החזה.

מכונת החוקים שלו מנסה להגן עליו מהכאב שבבושה ואומרת לו שהוא חייב להיות שמח, לא להרגיש

כאב, חייב להיות אהוב, חייב להיות חלק...מכאן ההגיון מאוד פשוט: חנון = שנוא, ערס=אהוב.

אבל ההרגל הזה בא עם מחיר, הוא דורש אנרגיה ומשאבים. צריך לתחזק אותו כי הוא פשוט לא טבעי.
אז מערכות היחסים שלו נפגעות, הוא מוציא יותר כסף או יוצר תקלים בעבודה, הוא מעשן יותר ואוכל אוכל מנחם ומה שיותר עצוב, הוא מונע מעצמו לעשות דברים שהוא באמת רוצה שלא מתאימים לתדמית המולבשת שלו.

הוא רוצה לרקוד, לעשות אומנות, לתרגל יוגה אבל, זה של חנונים, ואסור לו להיות כזה.

קבלה היא השלב הראשון ביציאה מהלופ הזה.

זה לופ כי ההתנהגויות המולבשות האלה לא באמת מצליחות להרחיק את הכאב כפי שהובטח.

הכאב נמצא שם, עובדה שהוא צריך להמשיך לתחזק חומה נגדו.

אבל לכאב הזה הצטרף עוד כאב, הכאב של ההפסד, של ההעדר.

אותו כאב שעולה כשהוא נמנע מלקחת שיעור ריקוד או לצייר או בוחר בנות זוג שלא מתאימות לו.

כשהוא מציית למכונת החוקים הוא מתרחק מהערכים האלו, בשביל לא לצאת חנון...

אז במקרה הזה חוסר קבלה יוצר שורה של אסטרטגיות ופעולות התנהגותיות מצמצמות,
לא בריאות או פשוט: לא עובדות. (אם זה היה עובד, הכאב היה פשוט נעלם :)

קבלה עוזרת לנו להפסיק לפחד כל כך מהכאב שקשור להיסטוריה האישית שלנו.
הוא לא הולך להיעלם. הוא יעלה ויזכיר לנו מה חשוב לנו עכשיו בסיטואציות שמזכירות אותו.

לכאב הזה יש משמעות, הוא מדבר על הערכים שלנו, הוא מזכיר לנו כמה זה חשוב, עד כדי כאב.
במקרה הזה, לחנון בתחפושת חשוב להיות חברותי , אכפתי, יצירתי, פתוח, חופשי, משוחרר.

תרגול קבלה עוזר לנו לפתח גישה חומלת יותר כלפי הכאב. זה נותן מענה ראוי יותר,
אותו מענה שהיה כנראה חסר שלא קיבלנו ושלא לימדו אותנו.

כאב פוגש חמלה והופך למשמעות לתזכורת לתת לעצמנו מענה חומל ומרפא ולא להסתגר

ולפחד ממנו.

אז איך מתרגלים קבלה?

יש כמה דרכים לעשות את זה והעיקרון של כולם נשאר זהה: להיפתח ולאפשר למה שעולה לעלות, להיות שם ולהיעלם בזמן שלו. אם זה רגש, מחשבה, או תחושת גוף לא נעימה.



נסו להתאמן בהבדלים שבין קבלה לחוסר קבלה בצורה הבאה:

1. התסכלו על חפץ מולכם, זה יכול להיות כל דבר.
2. פתחו גישה לא מקבלת כלפיו. תיגעלו ממנו, תישנאו אותו, חפשו רק את הפגמים שלו. עשו פרצוף מולו.
3. תרגישו רגע איך מרגישה חוסר קבלה ודחייה.
4. עכשיו הסתכלו על אותו החפץ ופתחו גישה מקבלת כלפיו: המראה שלו, השימוש שלו, השלמות שבו. אפילו שבו בצורה מסויימת שמבטאת את הקבלה הזו כלפיו וסמנו לכם איך מרגישה קבלה.
5. למתקדמים: הביאו סיטואציה או רגש שאתם ממש שונאים ונסו לפתח את אותה גישה ותנוחת גוף כלפיו.

באזור ההורדות באתר, תוכלו למצוא תרגיל מוקלט בשם "התרחבות" שיעזור לכם להעמיק את התרגול החשוב הזה בקבלה.

בהצלחה!