אאוץ' זה כואב – לכאב שלנו יש משמעות, אם יודעים מה לעשות איתו

אני לא יכול לשכוח את הערב הזה שישבתי בסלון לבד.

אחרי 14 שנות זוגיות, החלטנו לסיים את הקשר וזה היה אחד מהערבים

הראשונים שלי בדירה הריקה, לבד.

עד אז, לא הייתה לי הזדמנות כל כך לעבד את מה שקרה ולהרגיש את הכאב שכרוך בזה.

הייתי עסוק, עסוק מידי אפילו ובלי לשים לב נתתי גז כדי לעבור את הסאגה הזו ולשים אותה מאחורי.

אבל באותו הערב לבד על הספה, התחלתי להרגיש בדידות גדולה.

בהתחלה לא נתתי לזה יותר מדי משמעות אבל הרגש הכואב הזה התחיל לגדול ולגדול.

נזכרתי בתרגול מאוד עצמתי שעוזר דווקא לפנות אל עבר הכאב ולתת לו מקום.

החלטתי לנסות את זה.

ישבתי שם, ועקבתי אחרי שלושת השלבים של התרגיל.

החלק הראשון היה להתבונן על התחושה בגוף ולהתחיל לאסוף מאפיינים והיבטים שונים

של התחושה עצמה. החלק השני כולל נשימה אל תוך האזור הזה והתרחבות של הגוף סביבו.

החלק השלישי הוא פשוט להרשות לו להיות שם, ללא מאבק, פשוט לאפשר.

חוויתי מפגש כל כך ישיר עם הכאב אך הפעם ללא התנגדות או הסחות דעת.

זה היה כל כך עצמתי. הגבתי בבכי ועלו בי יבבות שלא שמעתי שנים.

ידעתי שנגעתי בנקודה מאוד משמעותית בתוכי.

איך אנחנו מגיבים לכאב?

כאב מסמן לגוף שיש צורך בהגנה או החלמה.
אבל אם התגובה הפסיכולוגית שמופעלת בעקבות הכאב נמשכת הכאב הופך לכרוני.

הבודהה מדבר על חץ ראשון וחץ שני.
החץ הראשון הוא הכאב הבלתי נמנע שכרוך בלהיות אנושי.

החיים בגוף אנושי באים עם כאב. זאת החבילה.

אז החץ הראשון הוא בלתי נמנע, החץ השני הוא התגובה שלנו לכאב שנובע מהחץ הראשון.

כלומר התגובה הפסיכולוגית שלנו לכאב שבסופו של דבר כואב יותר לאורך זמן.

אני תמיד אוהב להשתמש בסיפור הקצר על שני נזירים, מאסטר ותלמיד שחוצים את הנהר.

באחד מהמסעות שלהם, הם הגיעו לנהר וממש לפני שעמדו לחצות אותו, אישה זקנה פנתה אל המאסטר וביקשה ממנו לעזור לה לחצות את הנהר. המאסטר מיד הרים אותה על גבו וביחד הם חצו את הנהר. התלמיד הסתכל בפליאה ולא הבין למה הוא עושה את זה.

הם הורידו את האישה הזקנה בצד השני של הנהר והמשיכו במסע. התלמיד לבסוף לא התאפק ושאל את המאסטר: "למה לקחת אותה על הגב שלך? אנחנו אמורים להימנע ממגע עם נשים".

המאסטר הסתכל על התלמיד ואמר: "אני סחבתי אותה על הגב פעם אחת מעבר לנהר, אתה עוד ממשיך לסחוב אותה..."

הימנעות מכאב

אף אחד לא אוהב להרגיש כאב. זה לא נעים. אין פלא שכמעט בצורה אוטומטית התגובה הראשונית

שלנו לכאב תהיה הימנעות. אם הנחנו את היד על התנור הלוהט, בלי לחשוב בכלל נמשוך את היד אחורה מהר ככל האפשר בשביל להימנע מנזק נוסף. תגובה הגיונית ואוטומטית מאוד

והיא תוצאה של מאות אלפי שנות אבולוציה שלימדו את מערכת העצבים שלנו להימנע מכאב

כי הוא מסמן נזק לרקמות ולכן גם סכנת חיים.

אבל מה לגבי כאב נפשי?

כאב נפשי לא כרוך בנזק מכני לגוף והוא תוצאה של תהליכים מחשבתיים ורגשיים.

למעשה, הדרך שבה נחווה כאב תלויה מאוד באיך למדנו להגיב כשהוא עולה.

אני אסביר:

נסו רגע לחזור אחורה בזמן לרגע מאוד כואב בחיים שלכם.

אולי בילדות כשנורא כאב לכם. אולי קיבלתם מכה בברך ואולי פשוט נעלבתם נורא.

איך ההורים שלכם היו מגיבים בדרך כלל?

הם ניסו מיד לסלק את הכאב שלכם? איך הם עשו את זה?

ניסו לשכנע אתכם להפסיק לבכות? נתנו לכם משהו טעים במקום?

אולי כעסו עליכם וניסו ללמד אתכם לקח עם מילים כמו "נו, אמרתי לך שזה מה שיקרה! גיבור גדול"

עכשיו תבדקו רגע, איך אתם מגיבים כשכואב לכם? ואני לא מדבר כל מכה בברך.
למעשה תבדקו רגע איך אתם פוגשים את הכאבים הפנימיים שלכם? באיזו גישה?

האם יש שם מתן תוקף וחמלה או ניסיון להתעלם ולסלק אותו מהמרחב שלכם?

הדרך שלימדו אתכם להתייחס לכאבים שלכם בילדות, לרוב תהיה הדרך שבה אתם תתייחסו לכאבים שלכם בבגרות. אם לימדתם את המיינד שלכם שכאב הוא רע, לא רצוי, סכנה של ממש,

אז התגובה שלכם תנוע בין הלקאה עצמית קשה לבין הדחקה של רגשות ותחושות.

אבל האם זה עובד לטווח הרחוק?

האם ההדחקה של הכאב או ההלקאה העצמית על עצם היותו עוזרים להביא אתכם אל עבר חיים בעלי משמעות? האם זו גישה שמרחיבה את החיים שלכם או מצמצמת?

לרוב תגלו שהגישה הזו לרוב יותר מצמצת אתכם. אתם נמנעים מלפגוש אותו בכל מחיר אם זה להימנע מלהיפגש עם אנשים מסויימים או אירועים שחשובים לכם או בין אם זה להימנע מלהיות לבד עם עצמכם.

הדחקה של כאב חוסמת גם הנאה.

נחשו מה קורה כשאתם עסוקים בליצור חוקים בראש נגד הרגשות הלא נעימים שלכם?

אתם גם לא מסוגלים להרגיש לאורך זמן רגשות נעימים. רגשות הן רגשות. אי אפשר באמת לבודד רגש

אחד ולחסום אותו. החסימה משפיעה כל קשת הרגשות. מעבר לזה, המוח שלנו עובד בהקשרים.

אהבה יכולה להזכיר לנו כאב של פרידה, שחור מזכיר לבן, מלחמה מזכירה שלום וכן הלאה.

אי אפשר לחוות שמחה טהורה בלי מחשבה על הסוף שלה או על סיטואציות פחות משמחות.

ואם נוצר אצלכם חוק שחוסם את הגישה לזה, לא תוכלו להמשיך לחוות את השמחה לאורך זמן כי

מיד תלבשו את השריון והפוקוס שלכם יעבור לזכרונות של כאב וההרגל הימנע ולהיאטם יופעל.

אז איך בכל זאת אפשר להתמודד עם זה, זה באמת לא נעים.

1.    תבדקו את הגישה הכללית שלכם ותבחנו אם זה עובד לכם.

עם התגובות שאימצתם עוזרות לכם להכחיד את הכאב לחלוטין לטווח רחוק.

ברור שלא! אבל הברור הפנימי הזה חשוב ומלמד את המחיר שאנחנו משלמים על הנסיונות לעשות את זה.

2.    נסו למצוא משמעות לכאב שלכם.

כשאני אומר משמעות אני לא מדבר על ניתוח שכלתני או אנליזה, אלא על משהו רחב יותר.

הכאב שלכם שם את הפוקוס על משהו שחשוב לכם. תבדקו אותי, קחו משהו שמכאיב לכם

ותשאלו "על מה אני צריך לוותר בחיים בשביל לא להרגיש את הכאב הזה?"

התשובה תוכיח לכם שבשביל לא להרגיש כאב מסויים אתם צריכים לוותר על מערכות יחסים, תקשורת כנה, לקיחת סיכונים, אנשים מסויימים או מטרות חשובות בעתיד.

אז איך נותנים לו משמעות? בודקים קודם כל למה הכאב שלי קשור? לאיזה תחום בחיים?

עכשיו תבדקו מה הדבר הזה שחשוב לכם באותו נושא שקשור לכאב שלכם?

נגיד ועולה בי פחד בכל פעם שהפרטנר שלי מדבר על העבר הקשה שלו בתור ילד.

זה מעלה בי כאב שאני לא רוצה להרגיש ואני בדרך כלל מנסה להימנע מהשיחות האלה.

על מה אני צריך לוותר בשביל לא להרגיש את הכאב הזה? על שיחות כנות ושיתוף עם הפרטנר.

אז על מה הכאב הזה מצביע שחשוב לי? כנות, פתיחות, קבלה, הכלה.

גם אם קשה לי להכיל אותם, זה כנראה בגלל שחוויתי סיטואציות של חוסר קבלה וכנות בעבר

וזה עולה בכל פעם שאני נפגש בתכונות האלו.

3.   תפנו בצורה ישירה לכאב שלכם במקום להתרחק ממנו.

אמצו את הגישה של לפנות אל עבר הכאב כשהוא עולה ולדמיין שאתם מחזיקים אותו כמו תינוק בן כמה ימים או כמו פרח עדין ביד שלכם. נסו לאמץ את הגישה הזאת כלפיו ותבחנו מה קורה.

מוזמנים להשתמש בתרגיל הזה בשביל לאמן את עצמכם לעשות את זה.

4.   תכתבו עליו.

תעשו לכם הרגל לכתוב על הכאבים שלכם. חפשו את האירועים בעבר שלכם שהפגישו אתכם עם הכאב הזה. חפשו את הרגעים שהבנתם שזה קשה מידי והחלטתם להימנע ממנו בכל מחיר. כתבו קצת על המחיר שזה גובה מכם היום ועל הכוונה שלכם לחפש את המסרים החשובים שהוא מכיל בתוכו.

5.   שתפו אדם קרוב!

כשאתם נמנעים מלגעת בכאבים שלכם, אתם נמנעים גם מלדבר עליהם.
אתם לא צריכים להיות לבד בזה, כולנו באותה הסירה. שתפו אדם קרוב בקושי שלכם.
בקשו ממנו שרק יקשיב ולא ינסה לפתור לכם את הכאב (רבים ניסו לעשות את זה בעבר, כולל אתם, זה לא עובד). ככל שתתרגלו לדבר על הדברים ולתת להם מקום, העוצמה שלהם תרד וייכנס יותר אוויר.