רשימת המכולת

כולנו מחזיקים כזאת. אותה רשימה שעוזרת לנו כביכול להיות בצד המנצח בוויכוח. 

אנחנו שומרים אותה טוב טוב ויודעים לשלוף אותה ביעילות ברגע שאנחנו רוצים לנצח בוויכוח ולצאת צודקים. אני תמיד נזכר במשפט הזה: מה אתם מעדיפים להיות, צודקים או חכמים?

באחד הערבים היה לנו ויכוח קשה. זו תקופה משונה ולחוצה והמון דברים שאין לנו שליטה ממשית עליהם קורים סביבנו. הוויכוח שלנו התחיל הרבה לפני שהתפוצץ באותו הערב. הוא התחיל כמה שעות קודם לכן כשבן זוגי אמר לי שאני לא נחמד אליו. באמת הייתי לחוץ ולא נינוח אבל כשהוא אמר את זה, רק התעצבנתי יותר ואמרתי לו שכשהוא אומר את זה זה פוגע בי. ביקשתי שלא יחליט מה אני באותו הרגע אלא שישאל אותי מה קורה או שלפחות יתבטא בצורה לא מאשימה. סך הכל האמנתי שזה הדבר הנכון לבקש. אבל זה לא יצא כל כך טוב והשיחה נשארה טעונה ולא מקדמת. המסר שהוא קיבל ממני זה: מה שאתה מרגיש עכשיו זה שטויות והמצאות, תשאל אותי אני אתן לך את האמת.

נשארתי פגוע ועצבני ונפרדו דרכנו עד שהוא חזר הביתה. הייתי מאוכזב ממנו. לא היה צריך לקרות יותר מידי כדי ששוב אטיח את זה בפניו ואלחם על העמדה הצודקת שלי. ההטחה הפכה מהר מאוד לוויכוח וריחוק ומצאתי את עצמי מאוכזב, מתוסכל ולא רוצה לתקשר איתו יותר. 

עכשיו, כשאנחנו רבים, זה בדרך כלל לא צעקות וההתלהמות. זה יותר מלמת מוחות. כל אחד שולף מהרשימה שלו את 10 הדברים הכי נוראיים שהצד השני עשה רק כדי להצדיק את הצד שלו בוויכוח. ואכן כך היה. אני שלפתי את שלי, הוא שלף את שלו וקלף הפרידה נזרק לאוויר. משום מה חשבתי שהקלף הזה רק יגרום לו להבין טוב יותר כמה הוא פוגע בי עכשיו ובאורך פלא הוא יגרום לו להפסיק ולי לנצח בויכוח. 

כמובן שזה אף פעם לא באמת מה שקורה. זה לא ממש עובד טוב. אז כששלפתי את הקלף הוא התגונן והטיח בפני את הרשימה שלו הפעם עם כוונה ברורה יותר לתקוף חזרה ולהחזיר. הוא שלף את כל אותם הדברים מהעבר שלנו. חלק מהעבר הלא רחוק וחלק יותר. כל אותם מעשים שאני עדיין נושא חרטה ועצב לגביהם. הם גם הסיבה שאנחנו בטיפול זוגי ובניסיון לגשר על משבר האמון שנוצר בינינו.

אבל ברגע הזה, כשהוא הטיח בפני את הרשימה, עלו בי אותן רגשות של חרטה וכאב וזה היה בלתי נסבל. עשיתי כל מה שאני יכול בשביל להתרחק ממנו עכשיו, לתפוס פינה בטוחה. כשאתם חיים באותו הבית, זה מאוד קשה. הוא מהצד שלו, ראה כמה נפגעתי ורק ניסה להתקרב. הוא אמר שקשה לו לראות אותי ככה, פגוע ממנו. אני, כבר נכנסתי לפינה שלא יכולתי לצאת ממנה. זעמתי על מה שהוא אמר עכשיו! קראתי לו אגואיסט! אמרתי לו שכל מה שחשוב לו עכשיו זה להרגיש טוב עם מה שהוא עשה ולא באמת מה עובר עלי. האשמתי אותו שהוא סובל מלראות אותי כואב וזה המניע העיקרי שלו עכשיו.

כל הערב עד הלילה לא הצלחתי לצאת מהפינה שלי ומחשבות על פרידה, ריחוק, טינה וכאב הציפו אותי. היה לי ממש קשה לנשום ורציתי רק לבכות. את הלילה בחרתי להעביר בחדר העבודה, משבולל בכאב ובפגיעות שלי, רחוק מהפוגע, ממנו. כל ניסיון שלו לשכנע אותי להפסיק להגיב ככה פשוט הכניסו אותי עמוק יותר אל תוך העמדה הקורבנית שנכנסתי אליה.

בבוקר למחרת, יצאתי לרוץ. כבר תקופה שאני מעביר את הריצות שלי עם שיטת העבודה. אני ממלא דף שיפוט שלם לפני שאני יוצא לרוץ ותוך כדי הריצה עובר סעיף סעיף ועושה את העבודה על מה שמטריד או מכאיב לי עכשיו. מילאתי דף עבודה על מה שקרה והטחתי את כל המחשבות והשיפוטים שהיו לי עליו. כתבתי שאני כועס עליו כי הוא לא צריך להעיר לי שאני לא נחמד, רציתי שיפסיק לחפש אותי, שהוא לא אמור להיות כל כך רגיש כלפי ושאני צריך שהוא יקבל אותי כפי שאני.

סעיף אחרי סעיף תוך כדי ריצה ראיתי שאני זה שמעיר לו, מעיר לעצמי ושהוא כן צריך להעיר לי כי אני לא תמיד מודע לאיך אני עובר לצד השני. מצאתי שאני מחפש אותו: בחשיבה שלי ובדרך שבה אני מגיב לבקשות שלו באותו הרגע כשהוא ביקש שאהיה נחמד אליו. מצאתי שאני לא צריך להיות כל כך רגיש אליו, יותר נכון לסיפורים שיש לי עליו מהעבר ושאני צריך לקבל אותו כפי שהוא. אחרת אני לא יוצא מזה ונשאר בוויכוח תמידי של מי ומה הוא. 

אבל התובנה העיקרית שיצאה מכל התהליך הזה היא שאותה האשמה שהייתה לי כלפיו, שהוא לא מסוגל לראות אותי פגוע ורק רוצה להקל על עצמו, הייתה בדיוק מה שעשיתי באותו הרגע. כשראיתי שהוא שולף את הרשימה האכזרית אחרי ששלפתי את קלף הפרידה, ראיתי כמה זה הכאיב לו להיזכר בזה. נזכרתי בכאב ובצער שהמעשים שלי הכניסו לקשר שלנו וזה היה קשה מנשוא. לא יכולתי לשאת שוב את ההרגשה שאני אשם בכל זה ושפגעתי בו כל כך עד שהאמון בנו אבד. זה היה כל כך בלתי נסבל שהייתי חייב להיאטם ולהישאר בפינה הפגועה שלי.

בסוף הריצה, כבר הרגשתי אחרת לגמרי לגבי מה שקרה. ראיתי את הצד שלי בסיפור ויכולתי לקחת אחריות מלאה עליו. כשהגעתי הביתה, החלטתי שאני רוצה לשתף אותו בצד שלי אחרי שהובן יותר טוב. דיברנו ושיתפתי אותו בתובנות שלי, מהמקום שלי ולא ממקום מאשים או מתגונן. הייתה שיחה טובה ולבבית והצלחנו לחזור לעצמנו.

מה אני לוקח מכל התהליך הזה? המון! אבל בעיקר את היכולת שלי לשבת עם זה יום אחרי ולעשות שלום עם עצמי ועם מה שקרה. במקום לתת לזה לשקוע ולהכות בי שורש, הצלחתי להכניס לשם התבוננות ושחרור. כמה חשוב לא לתת לדברים לשקוע, לא להעלים או להתעלם כי הם לא באמת עוזבים אחר כך. יותר מזה, אם נזניח אותם הם יתחילו להתבסס עמוק יותר בתוכנו ויצטרפו לרשימת המכולת האכזרית בפעם הבאה שנחליט לשלוף אותה. כבר ראינו שעדיף להיות חכמים מאשר צודקים, בעיקר במצבים רגישים כאלה.