הרגל מגונה

מאז, אימצתי לעצמי את ההרגל הזה והחלתי אותו על עוד תחומים בחיים שלי. בהסתכלות אחורה, אני רואה שהמקום העיקרי שהניע אותי לזה הוא חוסר סבלנות. הרצון שלי לסיים דברים, לא להתעכב עליהם (בעיקר כאלה שלא בא לי לעשות) ולהיפטר מהם במהירות. אבל, שוב ושוב גיליתי שזה לא בדיוק עובד. מצאתי את עצמי בכל מיני סיטואציות מפספס פרטים חשובים, עושה טעויות קריטיות בעבודה, שובר כוסות והכל באנרגיה של חיפזון ורצון לדלג לדבר הבא כבר.

מאמר מעניין מתחום המיינדפולנס מתאר בצורה פשוטה מה קורה לנו כשאנחנו ממהרים ורוצים להדביק את הפער. עם זה פגישה שאנחנו מאחרים אליה, משימה דחופה או כל דבר שאנחנו מאמינים שאנחנו חייבים להזדרז ולסיים. המאמר מתאר את התפקיד של הפחד בכל זה. המוח שלנו עדיין פועל תחת מערכת הפעלה של אנשי מערות. אין קשר לאינטליגנציה שלנו, אלא למבנה ותפקוד המוח שלנו. כשהיינו אנשי מערות, אז תחושות הפחד שעודד הזרמת אדרנלין בגוף, היה להדליק נורת אזהרה חשובה במצבים של חיים או מוות.

היום בעידן המודרני, אנחנו מעט מאוד עומדים מול סכנה ממשית אבל המנגנונים במוח שלנו עדיין מגיבים כך. בפועל, אם אנחנו מאחרים לפגישה ומחליטים ללחוץ על הגז יותר מהרגיל, הסיכון מול התוצאה הרצוייה גדול מדי. אם זה סיכון גופני (תאונה) או סיכון כלכלי (דוח מהירות) וכל זה בשביל להרוויח עוד 3 דקות. לרוב נמצא שהרווח בחיפזון והלחץ שהפעלנו על עצמנו, נמוך מאוד ביחס לתוצאה הרצויה המדומיינת.

בואו נסיים עם זה כבר

לפני כמה ימים, אירחתי קבוצת תרגול של התלמידים שלי מהסדנה "חמשת המפתחות לחופש באהבה" בזום. עלה בי הדוחק והבהילות לממש את המפגש למרות שלקראת המועד, רוב הקבוצה הודיעה שלא תוכל להשתתף. אבל ההרגל היה גדול ממני ודחפתי ודחקתי כדי שהכל ייצא לפועל כמו שתכננתי. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהאנרגיה הפזיזה הזו, הדוחק והמתח השתלטו עלי וזה היה ניכר במפגש עצמו. מיהרתי, נלחצתי ולא הייתי מספיק מרוכז במפגש, שמתי פוקוס על דברים משניים. אפילו קיבלתי הודעה מאוכזבת בסוף המפגש מאחד המשתתפים. בהתחלה, זה העלה בי התנגדות אבל במבט נוסף והתבוננות פנימית, ראיתי שכל מה שניכתב בהודעה היה מדוייק עבורי.

מחשבות דוחקות

אני מבין היום יותר ויותר שהשיעור בסבלנות ואורך רוח הוא מאוד חשוב בשבילי. אני מתבונן במחשבות שהאמנתי בהן שתורמות למצב הזה. מחשבות כמו: אם לא אעשה את זה עכשיו, יחשבו שאני דחיין, אני חייב להתמודד עם זה עכשיו, אני אשכח לעשות את זה, זה יפגע בי אחר כך. המון סיפורים שלמראית העין יכולים להיראות כמחשבות מקדמות עשייה, אבל מתחת לפני השטח הן מלחיצות, פוגעות ודוחקות אותי בזמן שאני מאבד תשומת לב, חסר מיקוד מה שעלול להביא לתוצאות לא רצויות.

איך לעקוף את המנגנון? בעזרת מודעות.

מודעות היא הנוגדן למתח ופחד. כשאנחנו עוצרים לזהות את התוצאות האמיתיות של הפחדים היומיומיים שלנו, אנחנו יכולים לתת לעצמנו הזדמנות להתאים את התגובתיות שלנו. במקום לתת לפחד להשתלט עלינו, אנחנו יכולים להבין שהתוצאות של החיפזון והמתח לא שווים את זה.

הנה שלוש סיטואציות שבהן אפשר לעודד מודעות ולהפחית את המתח שבחיפזון:

ברגע עצמו

פתחו מודעות ושימו לב מתי אתם מתחילים לדחוק ולזרז את עצמכם. קחו דקה לעצור ולבצע הערכה של המצב.

תחשבו על היתרונות והתוצאות של הדוחק לסיים או להספיק ושאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

1. מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות אם אתנהג נורמלי ולא אדחוק בעצמי? (לרוב תגלו שלרוב הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא די שולי: החבר שקבעתי איתו יחכה 10 דקות עם עצמי או אני אהיה מובך ל 20 שניות בערך)
2. מה הדבר הטוב ביותר והגרוע ביותר שיכול לקרות אם אבחר להזדרז ולדחוק בעצמי? הטוב ביותר בדרך כלל יהיה שיפור מאוד קטן לעומת אם לא אדחק בעצמי בעוד שהגרוע מכל עלול להיות משמעותי יותר (הטוב: אגיע 5 דקות מוקדם יותר, הגרוע: אקבל דוח מהירות או אעשה תאונה)

בהכנות (לפני הרגע)

קל מאוד להרגיש בפיגור כשאתם מאבד את השליטה על הלוז שלכם. חוסר השליטה בו לרוב מסמן על תיעדוף לא נכון. יכול להיות שאתם לוקחים על עצמכם יותר מדי מחויבויות שלא מתכתבות עם מה שחשוב לכם.

תנו לעצמכם יותר שליטה בעזרת שלושת האסטרטגיות הבאות:



1.תתחילו לומר "לא"

קחו שליטה על הלוז שלכם על ידי סירוב ליותר דברים. נצלו את הזמן שלכם על דברים בעלי ערך.

2.ארגנו את רשימת המטלות שלכם לפי עדיפות ודחיפות

שיטה שהפכה להיות פופולרית ופורסמה ע"י סטיבן קובי מחבר הספר" 7 הרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד".

זה יעזור לכם להתפקס על המשימות הנכונות בכך שתזהו מה באמת דחוף.

3.קחו הפסקה

צרו זמן להפסקות קצרות לאורך היום שלכם כדי לתת למיינד שלכם מנוחה.

התבוננות אקטיבית ומתן זמן לתהליכים תת הכרתיים קריטית להעלאת התפקוד והביצועים שלכם.

אחרי המעשה

הרהרו על הרגע שבו בחרתם להזדרז ולדחוק בעצמכם.

שאלו את עצמכם: האם זה היה שווה את זה? אם כן למה ואם לא למה?

הרהור וחשיבה מתבוננת עוזרת לכייל את הדוחק במצבים עתידיים.