למה קשה כל כך להתמודד עם מחשבה על אובדן? 

ניסיתי להתבונן בזה דרך החוויה בבית החולים. שמתי לב שהפחד העיקרי בלאבד את סבתא הוא הפחד להרגיש כאב וההזדהות עם הכשל של הגוף, הפחד מהעתיד שצפוי לכולנו. כשהיא תמות, זה יכאב, לי, לאמא שלי, לאחיות שלה.

ואיך אני מגיב כשאני מאמין למחשבה שאם היא תמות, אנחנו נסבול מכאב ושלכולנו מחכה מוות נוראי ומייסר? בדיוק כמו שהגבתי באותו הלילה: מפוחד, נמנע, לא נוכח, סובל, לא נינוח, אשם ומתחמק. ואם לרגע אחד אהיה שם בלי להאמין למחשבה הזו? בלי להאמין לסיפור על הסבל והכאב של המוות שלה ושלי? אני אהיה הנכד שבא לארח חברה לסבתא שלו הלילה. פשוט, נקי, בלי דרמה. אוכל להיות נוכח לכאב שלה ולא להזדהות איתו או להפוך אותו לכאב שלי. אוכל להיות שם בלי פחד ואימה, מוכן לעזור ולעשות מה שאני יכול כדי לאפשר לה מעט הקלה.

מסכת החמצן

בשיעור השני בסדנת חמשת המפתחות, אנחנו מדברים על הפחד מלאבד אדם קרוב. גם אם זה לא לאבד לטובת המוות, המחשבה על אובדן מעוררת אצלנו המון התנהגויות. יש המון דרכים להתבונן בזה אבל בסדנה, בחרתי להתבונן בהתנהגויות ומניפולציות שאנחנו עושים בשביל למנוע את אובדן הזה. שמנו לב מה קורה לנו כשאנחנו מאמינים שלא נוכל לחיות בלי אותו אדם, איך אנחנו מתנהגים אליו, באילו 'הגנות' אנחנו משתמשים בשביל לשמור עליו בחיים ובכמה מתח ופחד כל זה כרוך.

אחרי מספר מחזורים עם הסדנה, אני מגלה שמטבע הדברים, התבוננות בפחד מאובדן של אדם קרוב, לא באה כל כך בקלות. אנחנו מפחדים לשחרר את הפחד. לפעמים כי יש לנו את האמונה שאם לא נדאג או נפחד לאותו אדם, אז אנחנו לא באמת אוהבים אותו, לא איכפת לנו מספיק.

מדהים לראות, דווקא במצבי אמת, שההפך הוא הנכון. ברגע האמת, הפחד רק מרחיק אותנו מהסיטואציה ומהיכולת לתת עזרה אמיתית. במקום להיות חרדתיים, לחוצים, מבוהלים ופזיזים, אנחנו יכולים להיות בנוכחות, מחוברים לחוכמה הפנימית שלנו, באמפתיה והכלה אמיתיים. כי כשאנחנו לא עסוקים בטיפול בחרדות שלנו עכשיו, אנחנו פנויים באמת לעזור לאדם שכל כך חשוב לנו. לא סתם בדף הוראות הבטיחות במטוס במקרה של התרסקות, אם יש איתך ילד, מסכת החמצן צריכה קודם כל להיות עליך, המבוגר האחראי, רק אחר כך לילד שאיתך. 

הגיוני נכון? אם אין לך חמצן, איך תוכל לעזור לילד שאיתך?